דגים - כן וכמה ולמה...

דגים זה טוב או רע?

קראו עוד

סירופ אגבה

בואו לקרוא את החדשות האחרונות על הסירופ המתוק

קראו עוד

סרטן בלבלב וצמיחה מחדש

 

הראיון נערך בקיץ 2011

 

תקופה קשה מנשוא – תקופה של כאבי תופת וחוסר ודאות. תקופה של חולשה וחוסר תפקוד. איבוד משקל ואיבוד תאבון, כמו רעם ביום בהיר: אמא ל – 4 עדיין לא בת 50 מאובחנת אחרי פרק זמן של בדיקות וטיפולים כסובלת מסרטן בלבלב!


מה הייתם אומרים על כך? איך הייתם מגיבים? אין ספק – בשורה קשה ועל פניו גם חסרת תקווה!
אנחנו יושבות אצלי בגינה, יום שמש אביבי ואני מתרגשת מהעובדה שהסיפור שלה יוכל להגיע לאנשים רבים ולתת השראה.
היא גרה עם המשפחה מחוץ לישראל, לצורך עבודת בעלה. מדינה קרובה יחסית, אך אין לה יחסים דיפלומטים עם ישראל. כל האיבחון, הניתוח וההחלמה קרו שם.
מיד עם האיבחון נקבע ניתוח. הרופא מאוד פסימי ומספר לה את הפרוגנוזה הקשה. הוא ממשיך לפרט והיא בוחרת לא לשמוע יותר. "עצור!" היא אומרת לו "לא רוצה לשמוע מה יכול להיות, רוצה לשמוע מה עכשיו, על הניתוח" גם כאן התחזית קשה – ניתוח ארוך – 7 שעות! 10 אחוז שאפילו לא תשרדי אותו"
היא לא מאפשרת לו להמשיך ומבטיחה :"אל תדאג – אתה תנתח ואני אצא מכאן"
"ומה אח"כ? כמה זמן בבית החולים? היא שואלת
יתכנו המון סיבוכים, הוא אומר אנחנו לא יודעים.
היא לא מרפה: "אני רוצה לדעת, מה זמן ההתאוששות הקצר ביותר של מישהו במצבי אחרי ניתוח כזה?" היא שואלת
עשרה ימים הוא משיב
"בסדר – אני אחרי 10 ימים אהיה בבית"
"ומה אח"כ?" היא שואלת
תרגישי כאילו משאית עלתה עליך. חודשיים לא תוכלי לקום מהמיטה
"אוקיי – אתה תדאג לניתוח ואני לכל השאר " – היא אומרת
חרדה עמוקה ותחושה של איבוד שליטה...המון מחשבות ותחושה כי עולמה חרב, מה יהיה? אך בו בזמן, תחושת נחישות האומרת: יש לעשות את מה שצריך ואני אעשה זאת!
הנה היא מגיעה בערב לבית החולים. מחר יתבצע הניתוח!
"קבלתי חדר פרטי צבוע סגול – הצבע האהוב עלי. אחותי שלוותה אותי קבלה מיטה לצידי. הכל היה תומך ומחבק ואני חשתי חרדה שלא תתואר"
היא התעוררה בחדר טיפול נמרץ, מחוברת לצינורות אינספור. הניתוח היה מורכב ממה שהרופא שיער. ונמשך 12 שעות, הרופא יצא תשוש מחדר הניתוח. והיא כשרק יכלה, חזרה להשתמש בחוש ההומור שלה. כאשר הרופא סיפר לה על הניתוח היא אמרה "נראה לי שהשארת אצלי בבטן את המספריים מרוב שהיית כל כך עייף!"
בשעה זאת של טישטוש היא שמעה את כל הסובבים אותה מדברים בפורטוגזית – שפת האם שלה ואומרים לה: "אל תדאגי אנחנו פה" וכולם לוחשים לה "הכל בסדר" עובדה זאת נתנה לה המון כוח וביטחון שהכל אכן יהיה בסדר.
בניתוח הוחלט בסוף לכרות את הלבלב כולו, את הטחול ואת כיס המרה.
בחמשת הימים הראשונים, רמות הכאב היו קשות מאוד. רק מינונים גדולים של חומרי הרגעה אפידורלים איפשרו לה לעבור אותם.
אחרי מספר ימים עברה לחדר טיפול נמרץ שני. ההחלמה היתה יפה, אך מלווה במשברים רבים.
ערב אחד, הרגישה שחם לה והדבר הבא שקרה הוא עילפון. היתה זאת האפיזודה הראשונה שפתחה את מערכת היחסים שלה עם המציאות החדשה: חולת סוכרת! בהעדר לבלב יהיה עליה להזריק אינסולין לאורך היום כדי לשמור על רמות סוכר מאוזנות.
היחס בבית חולים היה מצוין. הרופא שלה לא היה רגוע ובא לראות אותה גם בשבת. כ"כ דאג לה. לאחותה נתנו מיטה בחדר שלה ולבעלה מיטה בחדר אחר. היחס היה כה אנושי ומחמם את הלב.
עוברת למחלקה רגילה, בקושי אוכלת, הדרכות איסולין, כאבים, אי נוחות ואז מגיע השוק הבא: תצטרך לקבל טיפולי כימותרפיה!
היא חשבה שלא תצטרך, לפחות קיוותה כך. היא מרגישה חלשה מלהכיל את הידיעה שזה עתה שמעה.
בכ"ז מתעודדת מכך שאף לא אחד מהסיבוכים עבר עליה. הצוות היה בהלם מההתאוששות וקראו לה the little miracle .
בתקופה קשה זאת גמלה ההחלטה בליבה שהיא תעשה את מה שתוכל, אך על התוצאה אין לה שליטה וכל מה שיקרה – זה בסדר! המשפט שחזרה ואמרה לעצמה: all is well נתן לה כוח להמשיך ולהאמין שכל מה שיקרה...אפילו המוות – זה בסדר מבחינתה.
מאז אין לה יותר את הפחד למות שהיה פחד עצום קודם לכן.
"אמרתי לכולם" היא משחזרת " יש לי 2 ברירות: 1. לשבת ולבכות על מר גורלי. 2. להרים את הסנטר להביט קדימה ולחיות את החיים. יש לי משפחה יפה, החיים יפים ואני אתמודד עם מה שיבוא"
"דברתי עם דודה שלי שנפטרה מזמן, אך תמיד היה לי איתה חיבור טוב. את דודתי לא ראיתי מאז שהייתי ילדה אך, אני מרגישה אותה קרוב אלי. ביום שהיא נפטרה, התחלתי עם עבודות החימר . חברה "סחבה" אותי ולא רציתי, כי הייתי עצובה על מות דודתי האהובה. אך בסופו של דבר הלכתי והתאהבתי. זהו המקום בו אני מרגישה בבית!"
אחותי שבאה מהארץ, הביאה לי ספר קבלה. פתחתי אותו וראיתי את תמונתה של דודתי האהובה. דודתי זאת היתה מדיום בחייה ובספר היתה הקדשה מיוחדת מברזיל לישראל.
מתוך ההכרה בכך שיש בכל הרע והקשה, גם טוב היא החלה לחפש את הטוב והודתה עליו יום יום. וככל שרבו התודות גילתה עוד ועוד טוב, עוד ועוד אנשים טובים עוד ועוד אהבה.
אח"כ הגיעו ההקרנות ואחריהם טיפולי הכימו...רוב הזמן הרגישה סמרטוט וכשסוף סוף התאוששה קצת – שוב יש טיפול וחוזר חלילה – כמה קשה!
 

על המשך המסע של ס. מסרטן בלבלב לצמיחה והבראה קראו כאן