"קמיל, איך זה קרה, בניגוד לכל התחזיות של הרופאים? מה את חושבת גרם לנס הזה?"
"אני חושבת ששני דברים" אומרת לי קמיל ברצינות ובנחישות "הילדים והרופאים"
"למה את מתכוונת?"
"הרגשתי שהילדים אוהבים אותי ולא רוצים שאלך" היא מדגישה "הם צריכים אותי ואני חשובה להם ולכל המשפחה, לנכדים, לנינים..." היא מסבירה "כולם באו לבקר אותי, הנכדות שלי באו ביום החתונה שאראה אותן כלות"...היא ממשיכה "הרגשתי שהם עושים הכל בשבילי, לא עוזבים אותי לרגע לא ביום ולא בלילה. הרגשתי בטחון"
"הנכדים היו באים לבקר ואני הצחקתי אותם...לא רציתי שירחמו עלי, הבנתי שממסכנות לא יצא לי כלום, אז החלטתי שאני לא בוכה ואני לא מסכנה. אני מתרחקת ממי שבוכה ורואה שחורות, אני לא רציתי לחשוב מה יכול להיות "
"אף פעם לא בכיתי מאז שחליתי" אומרת היא בגאווה "מה יתן לי לבכות? זה יפתור לי את הבעיות?" היא מוסיפה בחן המיוחד שלה, מעוררת בתוכי התפעלות לנוכח הפשטות הנבונה שלה.

והרופאים...אני מקשה? איך הרופאים עזרו לך?
"החיוך – החיוך של הרופא שנכנס אלי כל בוקר, הביא אותי לחייך...קבלתי ממנו כוח ותקוה, החזרתי לו חיוך ונשארתי בחיוך כל היום. החיוך הוא מדבק, אני חייכתי וחייכו אלי ומזה קבלתי כוח"

"כל בוקר כשהרופא נכנס לביקור בוקר ושאל מה שלומי, עניתי לו 100% ! בלי קשר למצב שלי"

"הרגשתי שהרופאים והצוות אוהבים אותי ורוצים שיהיה לי טוב. כל כדור וכל זריקה בדקתי למה ובשביל מה, אבל גם שתפתי פעולה ולא התלוננתי". "על כל טיפול של מישהו מהצוות אמרתי תודה רבה, הם הרגישו שאני מעריכה ומכבדת אותם והם העריכו וכיבדו אותי"
"כל הזמן אמרתי לעצמי "אני בריאה" "לא רציתי לחשוב על עצמי כמו חולה...מה זה יעזור?"
אני חייבת לציין, שהוקסמתי גם מחוש ההומור המיוחד של הגברת, שבוודאי עזר מאוד בימים הקשים. כמה קוריוזים בשבילכם:
בשל החור בגרון, דרכו הכניסו את הקנולה, הוא צינור ההנשמה, קמיל יכולה לדבר רק כאשר היא סותמת אותו, בהתחלה נעזרה בשפת התנועות והגוף ותמיד הצליחו להבין אותה. את הבדיחות היא סיפרה חלק בתנועות מדויקות וחלק תוך סגירת החור:

על הקנולה (הצנור החודר לריאות דרך פתח בקנה הנשימה): "הוא מזכיר לי את הצינור של מכונת הכביסה. תסתכלו, אני עכשיו מכונת כביסה..." ותוך כדי כך מנענעת את גופה בתנועות של מכונת הכביסה.
על עצב ומצב רוח רע:
במהלך האשפוז היו ארועים משמחים במשפחה וכולם היו עצובים שסבתא קמיל לא מגיעה. לפני כל ארוע באו אליה לנחם אותה אך היא ניחמה אותם. " כל פעם שהיתה שמחה במשפחה, אמרתי להם: אני אבדוק בוידאו, אם אראה מישהו עצוב, בלי מצב רוח, לא רוקד, אוי ואבוי לו!"

"בקשתי מהם להתנהג כרגיל ולשמוח, כי ככה אני רוצה"

סיכום:
מצב הריאות של קמיל לא השתנה, הבעיות הפיזיות לא נפתרו מין השורש, תפקודי הריאות תקינים למרות שרק אחוז קטן של הריאות עובד - הכיצד?
להתרשמותי, שילוב מופלא של חוכמת הגוף וגדלות הרוח והאמונה.
גוף האדם - המכונה שלא תאמן, חכם באופן מרגש. לא פעם אני רואה את תמרונו ותפקודו למרות הכל וכל פעם מתפעלת מאיכות היצירה הקוסמית. גופה של קמיל מצא דרכים חלופיות לתפקד, ריאותיה מנצלות את המעט כדי לנשום ולספק לדם ולאברי הגוף את החמצן הדרוש....
וגם הרוח, הגישה והאמונה,
לאורך כל הדרך, אמרה קמיל לעצמה,"אני בריאה". ידוע שהדהוד קבוע, חיובי בזמן הווה מחלחל לתת המודע והופך למציאות.
גישה של מנצחת ולא של קורבן. של ברת מזל ולא מסכנה ("יש יותר גרוע"), לוקחת את האחריות לחיים אליה ועושה כל מה שניתן כדי להבריא.
שפת הגוף - חיוך, מאור עיניים, טיפוח
אופטימיות מדבקת גם את הצוות.
חוש ההומור, למצוא את המצחיק בכל סיטואציה, ולשתף בזה אחרים.
חוק היקום: דומה מושך דומה - גישה חיובית, חיוך כבוד והערכה מושכים אליה את אותם דברים.
וכמובן...המשפחה
ידוע שתמיכה, אכפתיות ואהבה מחזקים את כוחו של המתמודד ומעניקים לו כוח ובטחון.
קמיל זכתה במשפחה מדהימה תומכת ואוהבת שלא עזבה אותה לרגע.
אז לא משנה בני כמה אתם ועד כמה אתם סובלים או מוטרדים מדבר מה, הנה הדברים שיש לקמי להגיד לכם לסיכום:
"המשיכו לקוות,אל תתיאשו, קחו אחריות ולימדו כל מה שאפשר כדי לעזור לעצמכם.
אל תאבדו תקוה אפילו לא ברגעים הכי קשים, לא להיות מסכנים, לא לבכות, לחשוב אתם בריאים, והכי חשוב תחייכו כל הזמן...."

ראיינה וכתבה רחל קשת - מאמנת אישית מקצועית, תזונאית נטורופתית ורפלקסולוגית בכירה משלבת עבודה טיפולית עם אימון, מחקר וכתיבה.

הדפסת הדף